כתבי הטענות
1. על פי כתב התביעה הנתבעת מנהלת חשבון חוזר דביטורי בסניף רחביה של התובע ונותרה חייבת סך של 2,147.75ש"ח כולל ריבית עד ליום 31.12.01 נכון ליום 6.3.02. ביום 30.4.95 עם פתיחת החשבון חתמה הנתבעת על כתב "הרשאה" בחשבון לפיו הוסמך עו"ד יורם אבירם לפעול בחשבון. באותו מועד הועמד סך של 100,000 ש"ח בחשבון כנגד ערבויות צד ג' אשר הועבר ביום 17.5.95 לחשבון חברת ליין ארט בע"מ אצל התובע כהלוואת בעלים. פעולה זהה לחלוטין התבצעה בחשבונותיהם של עוה"ד רסלר יהודה ויורם אבירם אצל התובע. ביום 16.1.96 הועמד החוב בחשבון כהלוואה על סך 100,000ש"ח בהתאם ל"בקשה לקבלת אשראי צמוד מדד - בריבית קבועה" עליה חתום יורם אבירם מתוקף ההרשאה כמפורט לעיל. ביום 19.2.97 חודשה ההלוואה בהתאם ל"בקשה לקבלת אשראי במטבע חוץ" חתומה על ידי הנתבעת, על סך 30,000$. ביום 19.7.99 חודשה ההלוואה בשנית באמצעות הקצעת אשראי בסכום של 95,000ש"ח. ביום 20.7.00 גם העמיד הבנק לנתבעת לבקשתה אשראי בסכום של 34,000ש"ח. על פי כתב התביעה יתרת האשראי שבפיגור בגין שתי ההלוואות כולל ריבית עומדת נכון ליום 3.3.02 על סך 152,823.86ש"ח. לטענת התובע הנתבעת חתומה על המסמכים הרלוונטיים או עו"ד יורם אבירם על פי הרשאה שקיבל מהנתבעת, והנתבעת מנועה מלהעלות טענות כלפי החוב לאור הודאותיה בנטילת ההלוואה לצורך השקעה בחברה.
על פי כתב ההגנה הנתבעת ובעלה הקימו בשנת 1994 חברה ליצור שרוולים (עטיפות ניילון לזרי פרחים) יחד עם עו"ד יורם אבירם ועו"ד יהודה רסלר. עו"ד אבירם שימש כעורך דינם של הנתבעת ובעלה החל מאמצע שנות ה-80 ובאמצעותו התוודעו לעו"ד רסלר. כל הארבעה היו בעלי מניות, מנהלי החברה ובעלי זכות חתימה בחשבונותיה. ביוזמת עורכי הדין הוגשה בקשה להכרה בחברה למרכז ההשקעות במשרד המסחר והתעשייה על מנת לזכות בהטבות שונות וביניהן הלוואות בערבות מדינה. הבקשה אושרה והחברה קיבלה הלוואות מהתובע בערבות מדינה בשנים 1995 ו-1996. עורכי הדין הודיעו לנתבעת כי אחד התנאים לאישור המפעל כמפעל מאושר הוא השקעה על ידי כל אחד מבעלי המניות והנתבעת הבהירה כי אין לה כסף למעט חנות פרחים שהיתה משועבדת לבנק הפועלים וכי היא אינה יכולה להיות ערבה לחובות החברה אלא רק להלוואתה האישית. עו"ד אבירם קיבל יפוי כח לשחרור החנות משעבודה לבנק הפועלים ולשעבודה לבנק לאומי לצורך הבטחת ההלוואה האישית. לצורך לקיחת ההלוואה האישית חתם בעלה של הנתבעת על יפוי כח שאושר קונסולרית ביום 24.4.95 כשחתימתה של הנתבעת הוספה לאחר מכן ולא אושרה קונסולרית. עו"ד אבירם הסביר לנתבעת ובעלה עובר לחתימת יפוי הכח כי החתימות על נספח "ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום" נועד אך ורק כהסכם לצורך לקיחת ההלוואה האישית שלהם. בתחילת שנת 2000 גילתה הנתבעת, כאשר רצתה למכור את החנות לצורך פרעון ההלוואה האישית, כי בוצעו פעולות בשמה בבנק לאומי ובין היתר תוך זיוף חתימתה שועבדה החנות על ידי עורכי הדין לטובת כל חובות החברה. על פי כתב ההגנה הנתבעת לא פתחה את חשבון החח"ד, לא ידעה עליו וחתימתה זוייפה. הנתבעת לא ביקשה את האשראים נשוא התביעה והחתימות נחזות להיות של עו"ד אבירם. עוד נחתמו בשמה של הנתבעת ערבויות להלוואות האישיות של שני עורכי הדין. בעניינים אלו הגישה הנתבעת תביעה המתבררת בפני בורר. לטענת הנתבעת לא רק שאינה חתומה על מסמכי פתיחת חשבון החח"ד וחשבון האשראים אלא גם חתימתה על כתב ההרשאה לביצוע פעולות בחשבון לעו"ד אבירם אינה חתימתה. לטענת הנתבעת הבקשות לקבלת אשראי מהשנים 1996 ו-1997 אינן נושאות את חתימתה, ככל הידוע לנתבעת ההלוואה הדולרית על סך 30,000$ נפרעה, כך גם על פי הודאת התובע לכל המאוחר ביולי 1999. כיוון שכך גם לא חודשה ומכל מקום אפילו לא נפרעה, העילה בגינה התיישנה. בכתב ההגנה נטען כי מנסיבות החתימה על מסמכי פתיחת החשבון והבקשות לקבלת אשראי עולה כי התובע עשה יד אחת עם עורכי הדין אבירם ורסלר כדי לנצל את חוסר הבנתה וחולשתה של הנתבעת והיעדרותה מהארץ ולחייבה על פי הסכמים אלו. הנתבעת מעולם לא הודתה בפני התובע על חוב אישי שלה וההלוואה שלטובתה שועבדה החנות, נפרעה. ככל שתחוייב הנתבעת לשלם סכום כלשהוא לתובע מתבקש כנגד חיוב זה קיזוז סכום הנזק שגרם לה התובע. עוד נטען בכתב ההגנה כי לנוכח האמור בשטר משכון החנות, הרי שאם יקבע כי הנתבעת חבה לתובע סכום כלשהוא מתבקשת קביעה כי התובע לא יוכל לגבות מאת הנתבעת אלא את הסכום שיתקבל ממימוש החנות.
בכתב התשובה נטען כי יש לדחות את טענת ההתיישנות שכן לא נטענה בהזדמנות הראשונה. כתב התביעה המקורי הוגש ביום 21.3.02 כאשר עילות התביעה נולדו בסוף שנת 2000 לכל המוקדם ובכתב התביעה המתוקן לא שונו העילות או גובה החוב. לטענת התובע הנתבעת גם ביקרה פעמים רבות בבנק ולא העלתה טענת זיוף וכל המסמכים הרלוונטיים נחתמו בבנק על ידי הנתבעת בעת שהייתה בארץ. הנתבעת גם הודתה בקיום החוב אף במסגרת בקשות שונות שהגישה - הודתה כי נטלה הלוואה מהתובע על ידי שעבוד החנות שברשותה וכי עדיין קיים חוב אצל התובע בגין הלוואה כאמור. הנתבעת ידעה על ההלוואה שחודשה מעת לעת, נתנה את הסכמתה להלוואה, הודתה בחוב והיא מנועה מלטעון כל טענה כלפיו. הבנק לא הודה כי ההלוואה הדולרית נפרעה והנתבעת אינה טוענת כי פרעה הלוואה זו וגם אינה יכולה לטעון זאת. יש לדחות את נסיונותיה של הנתבעת להעלות טענותיה כנגד עורכי הדין רסלר ואבירם שאינם קשורים לחשבון נשוא התביעה ואשר בגינם מנהלת הנתבעת הליכי בוררות. יש גם לדחות את טענותיה של הנתבעת ככל הנוגע להגבלת סכום החוב לזה שיתקבל ממימוש החנות.
2. בכתב התביעה שכנגד נטען כי התובעת שכנגד לא ידעה על פתיחת חשבון החח"ד ועל האשראי שנתבקש בשמה. כן לא ידעה על ערבויות להלוואות אישיות של עורכי הדין. התובעת שכנגד גם לא ידעה כי החנות שועבדה להבטחת כל חובות החברה. לטענת התובעת שכנגד היו בפני הנתבע שכנגד נתונים שהיו צריכים להביאו לחשוד, כבנק סביר שהתובעת שכנגד אינה מודעת לפעולות שנעשו בשמה. בכך שלא מיצה אפשרויות הגבייה - תביעת עורכי הדין, הגדיל את החוב. התובעת שכנגד תובעת נזקים שנגרמו לה מכח העילות השונות בגין פגיעה בשם הטוב, בגין חוסר יכולת למכור את החנות בתחילת שנת 2000 עקב השעבודים שהוטלו עליה, עוגמת נפש והוצאות משפט.
בכתב התשובה לכתב התביעה שכנגד נטען כי התובעת שכנגד מעולם לא העלתה כל טענה בדבר שיעבוד החנות שלא כדין לטובת חובות החברה או שהדבר נעשה ללא הסכמתה /ידיעתה. שטר המשכון נחתם על ידי עו"ד יורם אבירם מכח יפוי כח. ביום 15.10.95 חתמה הנתבעת על יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר לשעבוד החנות לטובת התובע וזאת להבטחת חובותיה וחובות החברה לבנק. התובעת שכנגד הודתה בקיום החוב והסך של 100,000ש"ח שהועמד לטובתה בחשבון הפרטי ניתן כנגד ערבויות של עורכי הדין כפי שנעשה בחשבונותיהם. בכתב התשובה מוכחש כל שיתוף פעולה עם הערבים.
3. בהסכמת הצדדים מונתה הגב' עמליה חלד כמומחית מטעם בית המשפט. הגב' חלד נתבקשה לחוות דעתה בשאלה האם החתימות המופיעות על נספחים לכתב התביעה הן חתימותיה של הנתבעת. חוות דעתה הוגשה ומסקנתה בעניין זה היא כי אין המדובר בחתימותיה של הנתבעת.
מטעם התובע הוגשה תצהירה של הגב' אליענה דוד ששימשה בזמנים הרלוונטיים פקידה בסניף רחביה של בנק לאומי. עוד זומנו לעדות מטעם התובע עורכי הדין יהודה רסלר ויורם אבירם. מטעם הנתבעת/תובעת שכנגד הוגש תצהירה של הנתבעת/תובעת שכנגד. כל המצהירים נחקרו על תצהיריהם לרבות המומחית מטעם בית המשפט וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בעלפה.
הטענות בסיכומים
4. לטענת ב"כ התובע בסיכומיו פסק הדין שניתן בת.א. 2297/03 בתביעה שהוגשה על ידי התובע כנגד הנתבעת, בעלה וחברת ליין ארט יצר מעשה בית דין לצרכי תיק זה. גם שם העלתה הנתבעת טענה כי מסמכיה זוייפו והטענה נדחתה. הוכח כי הנתבעת הגיעה ביום 30.4.95 לבנק יחד עם עורכי הדין רסלר ואבירם וחתמה על מסמכי פתיחת החשבון. הנתבעת הודתה כי היתה זקוקה להלוואה של 100,000ש"ח לצורך הפקדה בחשבון ליין ארט כפי שעשו גם עורכי הדין רסלר ואבירם. העברת הכספים עולה גם ממסמכי הבנק. הנתבעת הודתה כי נטלה הלוואה בסך 30,000$, הלוואה שלמעשה מחזרה את ההלוואה הראשונה. על אף גירסתה של הנתבעת, אף היא לא מלכתחילה, מעדויותיהם של רסלר ואבירם ומדפי החשבון עולה כי הנתבעת לא פרעה את ההלוואה. מתצהירה של המצהירה מטעם הבנק לא עולה כי ההלוואה הדולרית נפרעה אלא אך כי החליפה צורה מהלוואה במטבע חוץ לחוב בעו"ש. טענת הזיוף שהועלתה על ידי הנתבעת היא טענה סתמית, ללא ביסוס עובדתי ובלא להצביע על חשד כלפי משהוא שזייף את החתימה. כל אותם גורמים העשויים לבוא בחשבון לעניין זיוף החתימה נטולי כל אינטרס לעשות כן והגירסא בעניין הזיוף אינה סבירה. בהליך הבוררות שהתנהל בין הנתבעת לעורכי הדין רסלר ואבירם נקבע כי על אף טענת הזיוף הנתבעת היא שחייבת לשלם. לטענת ב"כ התובע יש לדחות את מסקנות חוות דעת המומחית לנוכח העדויות החד-משמעיות, והסבירות, מה גם שמעדותה עולה כי למעשה אף אחד שחתם בפני פקידת הבנק לא יכול היה לזייף בפרק הזמן הקצר שניתן לו.
לטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו התביעה הכספית מבוססת על חתימותיה של הנתבעת והיא לא חתמה כפי שנקבע על ידי המומחית. הבנק גם לא הביא כל עד מטעמו שהעיד כי חתמו בפניו על אף שחייב היה לעשות כן. לא הוצג כל יפוי כח שמכוחו יכול היה עורך הדין לחתום. לעורכי הדין רסלר ואבירם אינטרס מובהק בתוצאות ההליך שכן ככל שיקבע כי החתימה אינה חתימתה של הנתבעת ייתבעו הם על ידי הבנק. יש לאמץ את חוות דעת המומחית מטעם בית המשפט שהיתה מקצוענית. מכל מקום מאחר וכתב התביעה תוקן בשנת 2007 אף אם תתקבל התביעה אי אפשר לחייב בריביות מלפני מועד התיקון. אשר לפסק הדין בתיק 2297/03, הוא לא יצר כל מעשה בית דין שכן עסק בהלוואה אחרת בערבות מדינה. לטענת ב"כ הנתבעת לא ניתן ליתן אמון בעדויותיהם של עורכי הדין ושל פקידת הבנק. הבנק עצמו מודה בכתב התביעה המתוקן כי ההלוואה הדולרית נפרעה, כך גם המצהירה מטעם הבנק ומעבר לכך לא ניתן לבוא בכל טרוניה לנתבעת. הוכח שעו"ד אבירם חתם על מסמך כנוטריון בעניין הקשור אליו אישית. אשר לרשלנות הבנק, מעבר לזיוף החתימות, מסמכי הבנק חסרים פרטים מהותיים. הנתבעת מעולם לא ביקשה קו אשראי אלא הלוואה והבנק על דעת עצמו פתח את החשבון כאשר לא לבנק ולא לאבירם לא היתה כל הסכמה או יפוי כח לבצע את זה. הנתבעת גם אינה חייבת את הסך הנתבע של 2147 ש"ח שהם דמי ניהול חשבון שכן לא ביקשה לפתחו וחתימותיה זוייפו על גבי מסמכי פתיחת החשבון. לגבי משכון החנות עולה מחומר הראיות כי הנתבעת הסכימה למשכן את החנות לטובת ההלוואות שלה ולא לטובת כל חובות החברה ולנוכח האמור בשטר המשכון, אם יקבע כי הנתבעת חבה סכום כלשהוא לבנק הרי שבית המשפט מתבקש לקבוע כי לא ניתן לגבות ממנה אלא את הסכום שהתקבל ממימוש החנות אשר נמכרה. עוד טוען ב"כ הנתבעת כי הנתבעת כלל לא נחקרה בעניין התביעה שכנגד ותצהירה ממילא לא נסתר בעניין זה.
בתגובה טען ב"כ התובע כי שטר המשכון בא להבטיח את כל החובות גם של החברה וגם את החוב האישי והנתבעת היא זו שטענה כי נתנה יפוי כח לעו"ד אבירם למשכן את החנות. אשר לטענות ככל הנוגע לחוק הנוטריונים אלו טענות חדשות וגם אין להן משמעות לנוכח מתן יפוי הכח לעו"ד אבירם. מפסק הדין בת.א 2297/03 ניתן ללמוד על שיטת התנהגות שעניינה זיופים. אשר לתביעה שכנגד אין בה דבר והנתבעת כלל לא הוכיחה את הנזקים הלא ממוניים להם היא טוענת. הנתבעת כלל לא הוכיחה את טענתה כי יכלה להביא קונה אחר, הנכס נמכר בהסכמה בהליכי הוצל"פ ונכנס לחשבון החברה בהתאם לשטר המשכון. לנתבעת לא נגרם כל נזק אלא להיפך, היא נותרה עוד חייבת כסף.
דיון
א. התביעה
5. בכתב התביעה תובע הבנק סך של 152,823.36 ש"ח המורכב משתי הלוואות - האחת על סך 95,000ש"ח שנלקחה ביום 19.7.99 והשניה על סך 34,000ש"ח שנלקחה ביום 20.7.00ש"ח. בנוסף נתבע גם סך של 2145ש"ח בגין יתרת חוב בחשבון החח"ד. ההלוואות האמורות מהוות מיחזור של הלוואה דולרית על סך 30,000$ שנלקחה על ידי הנתבעת ביום 19.2.97. כך על פי כתב התביעה. אף ההלוואה הדולרית האמורה מהווה על פי כתב התביעה מיחזור של הלוואה קודמת על סך 100,000ש"ח שניטלה ביום 16.1.96 אף היא למיחזור חוב בחשבון בסכום זה מיום 30.4.95 שנוצר כתוצאה מבקשה לקבלת אשראי באותו היום.
6. לנוכח טענתה של הנתבעת בכתב ההגנה כי חתימותיה המופיעות על מסמכי הבנק זוייפו, מונתה המומחית לכתבי יד הגב' עמליה חלד כמומחית מטעם בית המשפט כאשר במנדט שניתן לה נתבקשה לבדוק האם החתימות המופיעות על נספחים א'1, א'2 ו-ד לכתב התביעה הן חתימותיה של הנתבעת. נספח א'1 לכתב התביעה הוא "טופס תנאי ניהול חשבון חוזר דביטורי" הנושא תאריך 30.4.95. נספח א2 הוא טופס "תנאים כלליים לפתיחת חשבון אשראים במט"ח ובמט"י (לא צמוד - צמוד למדד - צמוד למט"ח ו/או במט"ח) נושא אף הוא תאריך של 30.4.95. נספח ד' הוא "הרשאה לפעולות בחשבון כספי, בפקדון ני"ע בחשבון חיסכון" מיום 30.4.95.
על פי חוות דעתה של המומחית מיום 7.5.06 "1. בבדיקה מיקרוסקופית של 11 החתימו שבמחלוקת, מצאתי כי החתימות הללו
אינן כתובות בשטף ובטבעיות, אלא באיטיות ובתנועות קו עצורות וקטועות.
.......
כל המאפיינים שפורטו לעיל, הם סימנים לכך ש-11 החתימות שבמחלוקת נכתבו על ידי הכותב בניסיון לחקות דוגמאות חתימה שעמדו בפניו
" (הדגשות במקור - ש.ר.). על כן מסקנתה של המומחית היא כי החתימות שבמחלוקת אשר במסמכים א'1, א'2 ו-ד
"
לא נחתמו על ידי גב' שמחה לנדאו אלא על ידי אדם אחר אשר ניסה לחקות את חתימותיה לפי מספר דוגמאות חתימה שהיו בפניו".
הגב' חלד נחקרה באריכות על ידי ב"כ התובע בנסיון לקעקע ממסקנותיה אך עמדה על האמור בחוות דעתה. בעדותה הצביעה בעיקר על כך שהגדלות מיקרוסקופיות של פי 40 הן של החתימות שבמחלוקת והן של חתימות אחרות שבאקראי מעלות כי בחתימות שבמחלוקת מופיעים שברים וקווים מקוטעים המלמדים על כתיבה איטית שאינה שוטפת, נתון המלמד על ניסיון חיקוי וזיוף. בדיון הציגה את ההגדלות המיקרוסקופיות המלמדות על השברים והקטעים שבדוגמאות החתימה שבמחלוקת. עדותה היתה מהימנה ומשכנעת. אני מקבלת את האמור בחוות דעתה. אף על פי כן דין התביעה להתקבל כמפורט להלן. להלן טעמי.
7. הנתבעת, בעלה ועורכי הדין רסלר ואבירם הקימו בשנת 1994 חברה בשם ליין ארט למטרת יצור שרוולים (לפרחים) ליצוא בה נרשמו ארבעתם כבעלי מניות. החברה הגישה בקשה למרכז ההשקעות במשרד המסחר והתעשיה לקבל הכרה כמפעל מאושר על מנת לזכות בהטבות שונות וביניהן הלוואות בערבות מדינה. על פי תצהירה של הנתבעת הבהירו לה עורכי הדין רסלר ואבירם כי אחד התנאים לאישור המפעל כמפעל מאושר הוא כי כל אחד מבעלי המניות ישקיע בחברה. על פי התצהיר הבהירה לעורכי הדין כי הרכוש היחיד בו ניתן לעשות שימוש לצורך ההלוואה האישית הוא שעבוד החנות ועו"ד אבירם טיפל לאחר שיופה לכך מפורשות בשעבוד החנות לצורך ההלוואה האישית. בהמשך מפרטת הנתבעת אף את סכום ההלוואה - 100,000 ש"ח (ר' סעיפים 13-8 לתצהיר). גם מהתצהיר עולה כי מדובר היה בארועים משנת 1995 (ר' נספח א' לתצהיר; סעיף 15 לתצהיר על נספחו). גם עורכי הדין רסלר ואבירם העידו כי הם והנתבעת היו צריכים כל אחד להעביר סך של 100,000 ש"ח לחשבון החברה לצורך קבלת הכרה כמפעל מאושר (ר' עדותו של אבירם עמ' 36, שורות 18-11; עדותו של רסלר בעמ' 48, שורות 23-22). במסמכי הבנק מתועדות 3 הפקדות בסך 100,000ש"ח לחשבון החברה ביום 17.5.95 כאשר מהחשבון נשוא התביעה שהינו על שם הנתבעת מתועדת העברה אחת על סך 100,000ש"ח באותו מועד (ר' סעיף 6 לתצהירה של אליענה דוד על נספחו וכן נספח ב' לתצהיר). מהמכלול האמור עולה כי הנתבעת קיבלה הלוואה על סך 100,000 ש"ח מאת התובע בשנת 1995.